אלוהים - אהבה ..! ואדם ?

_

"וכי רב עוון, אהבת רבים תתקרר" (מתי כ"ד:12)

"ועתה נותרו שלושת אלו: אמונה, תקווה, אהבה; אבל האהבה היא הגדולה שבהם." (קור' א' 13.13)

אלוהים הוא אהבה!... ואדם?

   הבשורה של ישוע המשיח היא ידו של אלוהים אוהב, שלא  שמר אפילו על בנו הקדוש היחיד ,והושיט אותה לכל מי שרוצה להתפייס עם עצמו באמצעות דמו של בנו הקדוש -  יהשוע המשיח - היהודי במוצאו האדמי. אין דרך אחרת לאושר נצחי -לא ביהדות - המבוססת על התורה, ולא בדתות אחרות, לא משנה כמה מדברים על אהבה ושלום בכל העולם (כמו דלאי לאמה וכו').

   עד עכשיו, בתהליך של כל שנות עבודתנו הסוציאלית, מעולם לא דיברנו על "אהבה" בכל המתחם שלה. יש לדון בנושא זה בצורה מקיפה, כי... יותר ויותר בני-אדם המאמינים ישרים סובלים מאוד, נופלים לבדידות ודיכאון בהשפעת תופעת האהבה המצננת במשפחות ובחברת סוף הימים. נשאלת השאלה האם האדם בן התמותה מוכן, מוכן, ועד כמה, לשאת את האהבה הזו לרעהו, כפי שניתן לראות בדוגמה של האל הרחום והסולח ובורא כל הדברים. התשובה לשאלה זו היא לא! האדם בכלל ולמרבה הצער, יותר מדי המאמינים מרוכזים בעצמם, אנוכיים, עושים טוב רק למי שבתורו עשה להם טוב, אבל באופן כללי כולם שואפים לכבוד ולרווחה, גם אם לבושים בבגדים רוחניים. ושאלות קריטיות לא נשאלות, כי... המאמינים הם הנוטים להרגיש מרוצים וסיפוק, וזוהי מלכודת השטן, שרוצה להרגיע אותנו לביטחון עצמי מתעתע. לכן כל כך חשוב לדון בנושא זה כדי לבחון את עצמנו, את עמדתו של כל אחד מאיתנו בנפרד, את מצב נשמתנו. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: כולנו שואפים לאהבה, חיבה, תשומת לב, הכרה, חום, הרמוניה וביטחון. נותר לרחם על אותם אנשים שכל זה אינו נגיש עבורם. תינוקות וילדים קטנים כבר צריכים את זה. אם תימנעה מהם אהבת ההורים, הם יבלו את כל חייהם כנכים נפשיים, אלא אם כן אל המושיע שלנו ירחם עליהם.

מה זאת אהבה?

   "לאהוב" הוא האינפיניטיב של הפועל העברי הנתון. יצחק (בראשית כז, ד) רוצה שיכינו לו אוכל שהוא "אוהב". יש אהבה לדברים, למושגים מופשטים, למשל, אהבה לצדק, לטוב או לרע. הנטיות מתייחסות גם לשורש "אהב" (דברים כא, טו; מלכים א, ה; תהלים ל"א, ה; מל"א, ב).

   "אהב" ​​פירושה גם אהבת האדם לאדם, לרבות אהבה מינית, המאפיינת את הקיום האנושי, כשם שלא ניתן להפריד את בשרו מאישיותו (יחזקאל טז:33.36; הושע ג:1). פועל זה משקף זוגיות (ספר מלכים א' 5.8), אהבת אב (בראשית כ"ה 28; ל"ד 20), ידידות (ספר מלכים א' ט"ז 21; י"ח 1.3; כ"ז 17) וקודם כל , אהבת לרעך (לב יט:18.34). לפיכך, אהבה לרעך אינה המצאה של הברית החדשה. יסודו בספר משה ג' (ויקרא) 19.18. אתה צריך לאהוב את רעך כמוך, כאן אנו מתכוונים גם לזר (ויקרא יט, ל"ד). גם אם בני ישראל לא קיימו מצווה זו, נוכל להתנחם בכך שגם הכנסיות ורוב הנוצרים לא קיימו את העיקרון הזה. איך אפשר אם כן לאהוב את האויב, כפי שדורש המושיע ממט. 5.44? זה סיוט כשאפילו מה שנקרא המאמינים שנולדו מחדש רבים, וקשרי אחים בני עשרות שנים מתפרקים ביום אחד. כל מי שעושה זאת לא יכול להיות מיוחס לאלוהים. ללא חזרה בתשובה בסליחה מהבורא, מאמינים כאלה יכולים להיחשב כאבודים!

   אם המושיע ממט. 5.43 הזכיר לחוק - שאפשר לשנוא את האויב, ואז ספר 2 משה. (שמות) 23.4 קורא להיפך: לעזור לאויב אישי ולסלוח לו על עוולה (שיר 27.30-28.7), יתרה מכך: לספק לו מזון ושתייה. עליך לכבד את חייו, רכושו וכבודו של רעך (משה ב' 13-17; משה ה' 17-21) ולתמוך בו בצרה (ישעיהו ל"ח:6; זכריה ז:9). העיקרון של "עין תחת עין שן תחת שן" כלל לא היה עיקרון של נקמה, אלא מדד של פיצוי! כאשר נגרם נזק למישהו, היה צריך לפצות אותו במדויק. יש הרבה תפיסות שגויות לגבי היהדות הקדומה.

   הנביאים דיברו בחריפות רבה נגד דיכוי העניים והחלשים (ישעיהו א:17; י"א-ג; יחזק"ק י"ח:12; כ"ב:7.12; הו"ש ד:1-3; ו"מ 2.6; מי"א; 2,1; 3,1-3). "כִּי חֶסֶד אֲנִי חָפֵץ וְלֹא לְזָבַח וּבְדַעַת אֱלֹהִים אֶל שבוע עוֹלָה" (הושע ו, ו). הקב"ה אינו מעוניין בדת מופגנת ובצביעות !

לב אוהב חשוב לו כמרכז הידע האמיתי שלנו. הושע ו' ו' משתמש במונח "חסד", שפירושו רחמים, לא "אהבה", שכן אהבה מרמזת על רחמים ורחמים, שכן היא באה מלב אוהב שעוזר לרעך להיוולד מחדש במקום להפילו !!! אנו מכירים את אמרתו של תומאס החכם (תומס א' 16): "מה שאתה עצמך לא מקבל, אל תעשה לאחרים". אמנואל קאנט -הפילוסוף שאב את הציווי המגדיר הזה מספר ההתנ"ך.

דורשים את אהבת ה'

   כבר ב-10 עשרת הדיברות של משה רבינו, משתקפת הדרישה לאהבת ה' (ה' משה ו.5). ברית משה רבינו תמיד מדברת על אלוהים קנאי. ליוצר (בורא) יש את הזכות לצפות לאהבה, כבוד והכרה מייצירתו.

כי בלעדיו לא יהיו חיים על פני האדמה ולא התבל כלל. לכן, שאלת הבריאה רכשה תוכן כאשר אדם אומלל, שהידע שלו מוגבל במרחב ובזמן, הכריז על עצמו "נון פלוס אולטרה", כלומר כערך מוחלט. אבל התנ"ך מוכיח שהבריאה לא יכולה להיות תוצר של תהליך אבולוציוני, הקובע שהאדם מתפתח מאנזימים ובמקביל מסוגל לשאול שאלות בעלות תוכן אונטולוגי (כלומר שאלות של הוויה-הייות). פעם התווכחתי על הנושא הזה עם פרופסור באוניברסיטה שהגן על תורת האבולוציה. בסוף אמרתי לו: "אתה יודע, זה עניין שלך להאמין שאתה צאצאי קוף. אני רוצה להבטיח לך שאני באופן אישי בא מאלוהים!" התשובה הייתה שתיקתו של ה"מדען" הזה. "מדענים" הם יצירות הראויות לרחמים, כי הם שבויים בחשיבתם, שאינה עמוסה ברוחניות. יחד עם זאת, תורת האבולוציה הינה הכחשה ואף דחייה של האהבה לאלוהים שאנו חבים לו  !

זה מזכיר לי את דבריו של ישעיהו הנביא, שאמר בקינה: "השור מכיר את בעליו, והחמור את אבוס אדוניו; אבל ישראל לא מכיר אותי, עמי לא מבין" (ישעיהו א, ג). אבל חריפה עוד יותר היא דעתו של ה' על הנצרות הבוגדת, שברובה (80%) ומגוון הדעות בסוגיית הבריאה - כבר כמעט והפילה את בוראה מהכס , היא תהינה נוכחת ביום הדינו הקדוש !  מחשבה זו לא עלתה על דעתם לא של היהודים ולא המוסלמים. הנצרות של סוף הזמן דומה יותר ויותר לקהילת לאודיקיאה מהתגלותו של יוחנן הנביא.

   אין ספק שבכל עת בחן הקב"ה אנשים כדי לברר אם יצירותיו אהבו אותו (ה' ספרי משה יג, ד). בהקשר זה, "מדעני טבע" התבררו כנביאי שקר, המסיחים את דעתם של מאמינים ישרים מדבר אלוהייהם .

   בחזון שנפתח בפניו הביא ישעיה הנביא את החדשות הבאות לעמו על יהודה וירושלים:

   "מדוע אני צריך את ריבוי הקורבנות שלך? אומר ה'. נִשְפַּעְתִּי בְּעוֹלָה שֶׁל אילים וּמִשְׁמֶן בְּהֵמָה; אני לא רוצה דם של שוורים וכבשים ועזים. כאשר אתה בא להופיע בפני, מי דורש ממך לרמוס את חצרותיי? אל תשא עוד מתנות שווא; עישון מגעיל אותי; ירח חדש ושבתות, מפגשי חגים שאני לא יכול לסבול: הפקרות - וחגיגה!

   נשמתי שונאת את ירחיך החדשים ואת החגים שלך; הם נטל עבורי; קשה לי לסחוב אותם. וּבְהִשְׁתַּחְתָּ יָדֶיךָ, אֶעוֹצֵם עֵינַי מִמֶּךָ; וכאשר תרבה בתפילותיך, איני שומע: ידיך מלאות דם.

  לשטוף את עצמך, לנקות את עצמך; הסר את מעשיך הרעים מלפני עיני; להפסיק לעשות רע; ללמוד לעשות טוב; לחפש את האמת; להציל את המדוכאים; להגן על היתום; התערב למען האלמנה" (ישעיהו א, יא-יז).

   אשמתם של ישראל באותה תקופה הייתה בכך שהיהודים, עם כל עבודתם בבית המקדש, איבדו את עיניהם של הדבר המהותי ביותר: לתת לה' את לבם - המרכז שבו חיים אהבה וחיבה. מה שהופך אדם למאמין משיחי אמיתי אינו מסורת, אלא קודם כל, אומץ האמונה מול הלא-מאמינים והלא-משיחיים.

אחרי הכל, יש לזכור שאלוהים עצמו הוא שהראה לישראל כיצד לנהל שירותי פולחן ולקיים את חוקיו (ה' ספרי משה י, יב; י"ג 11.22; י"ט, ט; ל"ו, ט"ז; יהושע; יהושע). כ"ב:5; כ"ג:11), שהיה קשור גם ליראת אלוהים (ספר משה ה' י':12; השווה לספר מלכים ב' כ"ד:14). אבל בכל זאת, איננו מדברים על הצד החיצוני של הפולחן, אלא על אהבת אלוהים בכל ליבנו, נשמתנו,נפשינו וכוחינו ו (ב' ספרים משה כ"ו, ו'; שופטים ו:31). הצדיק (צדיק) מתחיל את תפילתו בהבטחה באהבתו לאלוהים (תהלים יז, ב; 114:1, אך מעל לכל 72:25). דוד המלך לעולם לא היה חווה אהבה עזה כל כך לאלוהים אלמלא ניאופו עם בת שבע, ובכל זאת ה' העליון בירך אותו ואת כל שושלת שלו. זהו סוד אהבת ה', האוהב את איש ה' בכל השפלתו וחרטה על חטאו יותר מאשר את הצדיק המוצהר בעל צורת חשיבה פרושה ! אילו רק היו קיימים "מאמינים" כאלה, הייתי יוצא למנוחה הראויה לי מחר.

אלוהים אוהב את האדם

   אבל, תודה לאל, צריך לומר שאלוהים אוהב אנשים יותר ממה שהם אוהבים אותו, שכן מאז תקופת הנפילה ובניית מגדל בבל, הם החלו לייחס לעצמם את אומני-יכולתו של אלוהים. דוגמה לכך הם הדיקטטורים של ההיסטוריה האנושית, לא משנה על מי אנחנו מדברים - אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, נפוליאון בונפרטה, אדולף היטלר, סדאם חוסיין או מחמוד אחמדינג'אד.

   בטקסטים עתיקים, אהבתו של אלוהים לאנשים מועברת לעתים רחוקות יותר על ידי המילה "אהבה", לעתים קרובות יותר על ידי המילה "חסד" (רחמים, חסד), "חן" (רוך בזכריה יב:10) או "רחמים" (רחמים). , כלומר הגנת אלוהים). היו אלה נביאי ישראל שהעידו על אהבת אלוהים JHWH (יהוה) לישראל, והציגו אהבה זו כזוגית או אבהית. כך, הושע, למשל, סבור שבסיס הברית (בעברית: בריטי) הוא אהבת ה'. לכן הוא תופס את יחסי השייכות ההדדית בין ה' לישראל כיחס אוהב. יתר על כן, ישראל הוא בת זוגו הבוגד של אלוהים שפלירטט עם הבעלים הכנעניים. בדיוק כמו הכנסיות שבעבר שרפו אנשים על המוקד (הכנסייה הקתולית), קראו להשמדת היהודים (לותר), או איך היום חוגגים בהמבורג בשמחה את הדלאי לאמה, נציגו של אל השקר בודהה. אפשר להמשיך את שרשרת החטאים. הדבר העצוב הוא שהכנסייה לא רואה בזה חטא, ונוצרים טבולים לא מתחרטים על כך.

   בישראל העתיקה, המשך הבגידה באה בעקבות עונשו של אלוהים. הבורא קטע את יחסי הנישואין עם ישראל (הושע ב, ד) והעניש אותם (הושע ב, ח-טו) כדי לשפר את העם הבוגד, שכן למרות בגידת עמו, העליון בקדושתו ובנאמנותו, לא שלל מהם את אהבתו, שכן זה מה שעושים אנשים, לא מעט נוצרים מתוסכלים רבים. בסופו של דבר הקב"ה ירחם על ישראל (הושע יא, ח ואח' השווה לב"א-ג), אך לא על סמך זכות למעשים, אלא משפע הרחמים שהוא מעניק לישראל אם יפנו למשיח הישועה . לפיכך, אלוהים רוצה להחזיר את אהבתה של אשתו הבוגדנית (ישראל; הוס' ב' טז; ג' ה'; י"ד ה'), ולהחזיר את האושר של המעמד הטרי, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה, כלומר בתקופת המילניום. ממלכת השלום. כבר ברית סיני הפכה את שבטי בני ישראל לעם ה'. זה היה גם מעשה בלעדי של אהבת אלוהים (5 ספרי משה ז, ז ואילך; י:15). למרות שהאשה הבוגדת הייתה ראויה לגלות בלבד (יר' ג', א'), בכל זאת אלוהים מקבל אותה ברחמים עם שובה אליו (יר' ב' 12.14.22; ד' 12), כי היא (כלומר ישראל) אהובתו, " היקר ביותר לנפש" של אלוהים (יר' 12.7), שאותו הוא אוהב באהבה נצחית (יר' 31.3). ירמיהו 12:7.13 הוא הקינה נוקבת הנשמה של אלוהים על ההתעללות באהבתו ואשמה של עמו (הבוגדנים).

   הנביא יחזקאל מציג גם את אהבתו של אלוהים לישראל כזוגית, ומתאר אותה במונחים מציאותיים, לעתים גסים. בדמותו, ישראל הוא בן מוצא שיהוה גידל אותו, פרנס אותו, חינך, וכשגדל כרת עמו ברית. אבל האשה פלירטטה עם כל מי שחצה את דרכה (כתות כנעניות ונוכריות, כמו נוצרים רבים בימינו) ולכן היא ראויה לעונש חמור (יחזקאל טז, א' עד ל"ח; השווה לפרק כ"ג: ישראל ואהודה - שתי אחיות שאלוהים לקח אותן בתור אשתו).  

    ישעיהו משתמש בסמלי נישואין כדי לתאר את שיקום ישראל: ציון היא האשה שיהוה עזב לתקופה קצרה, אך היא תשכח את חרפת נעוריה ("חרפת נעורי" י"א 19) ואת האלמנות, כי ה' יקרא לה בחזרה (ראה ישעיהו ה', א; כ"ב, ד וכו').

   נאמר לעיל שה' מציג את הברית משה רבינו כיחס אבהי בין השכינה לעם ישראל. כמו, למשל, אל הכזב חמוש היה אבי המואבים (4 ספרי משה כ"א 29; השווה למל' ב' 11; ירמיהו ב' 27). במובן זה, ישראל הוא גם הבן (5 ספרי משה 14.1; 32.5; ישעיה 1.2) או בכור ה' (2 ספרי משה 4.22). ב-Jer. 3.19.22 ו-Os. 11:1-4 אהבת אב זו באה לידי ביטוי. ישראל הוא בן האלוהים, אשר קרא לו, הובל, נטל בזרועותיו וקשור בקשרים של חסד ואהבה (הושע). אפריים הוא הבן האהוב, ילדו האהוב של אלוהים (יר' ל"א:20). ב-Jer. 3:19 אלוהים אומר שישראל יקראו לו אב ("תקרא לי אביך").

    ישנן מטפורות אחרות המעבירות את אהבת האל האפקטיבית (ספר משה א' 49:24; הושע ד' 16; מיכה ב' 12; ד' 6; ז' 14; ספר משה ב' ט"ו: 16; ראה עם ישעיהו 63:11-14; 40:11; 49:10; יחזקאל ל"ד:1-31).

אהבת אלוהים ליחיד

   אהבת ה' ליחיד באה לידי ביטוי בתהילים. תהילים הם תפילות אישיות שבאמצעותן מביע המשורר את ביטחונו בהגנה האבהית וברחמיו של יהוה (שם אלוהים; תהלים 39,41,42,50,129), מבטא את אהבתו לאלוהים (תהלים יז:1-2; 62). :2; 72.25; 115.1). המונח העברי יאדה (לדעת) פירושו גם מערכת יחסים קרובה ביותר עם ישראל ובמיוחד עם אנשים שמצאו חן אצלו (חן), כמו אברהם, משה (משה), ירמיהו ודוד, שכן אם אלוהים "יודע מישהו- או בשם", זהו אות כבוד.

   בעידן היהדות הקדומה, נושא האהבה לאלוהים ולרעתו של אדם, כמו גם אלוהים לאנשים, נדון לעתים קרובות. צריך לזכור ששנאה מגיעה מהשטן, ואהבה מאלוהים. מאמינים אשר, מכל סיבה שהיא, התרחקו מאחיהם, חברות שפעם נוסדו על קשרי אחווה והפכו לרשע במקום לשאוף לפיוס, לא ימצאו תמיכה מאלוהים. מזג חם של אדם - כעס, אולי בשל הגנטיקה האנושית, ניתן לשלוט בו ולהכיל רק על ידי אמונה חזקה בישוע המשיח. אדם שלא מאפשר ביקורת עצמית, שמאמין שהוא תמיד צודק, פתח את השערים לכוחות שטניים. אם מאמין כלשהו אינו שולט בעצמו או חווה את ההשפעה השלילית של בן זוגו (הייתכן שאינו מאמין), הוא מאבד את הזכות לאושר, במיוחד אם אינו רואה בכך חטא ולכן אינו חוזר בתשובה. שנאה כהיפך מאהבה מובילה בהכרח למוות, אהבה להצלת האדם. אפילו אריסטו (207) הודה: "אם אינך רוצה שיקרה לך רע, אלא רק טוב, ואתה פועל גם כלפי הנתינים שלך ואלה שטעו, אז זו הוראה נבונה!" כוחה של יראת שמים הוא הנכונות והיכולת שלנו לאהבה, שהיא בסופו של דבר מתנה מאלוהים, אך מעטים משתמשים בה.

   כל הדרכים החינוכיות של אלוהים איתנו מכוונות למוכנות שלנו לאהוב. אם אנו מתייחסים לאנשים בחומרה רבה מדי, האדון מוביל אותנו דרך בית הספר לחינוך שלו, מוריד אותנו על ברכינו ואומר לנו להסתכל על עצמנו במראה כדי לראות בעצמנו עד כמה אנו זקוקים לרחמים, כפי שאמר השליח שעול/פאולוס בהתאמה רבה ב רומא. 11.32-36. לכן, היזהרו מכל ביטוי של יהירות רוחנית! (מתי ז':1-5), כי מה יכול לעזור אפילו למשיחי חרוץ שהסתכסך עם אחיו? הכול-יכול מכיר רק באותם מאמינים כילדים שלו אשר עשו תחילה שלום עם אחיהם (מתי ה':23-26).

מושג האהבה בברית החדשה

   ישוע מצמצם את כל התורה (תורה) לציווי אחד - אהבת אלוהים ורעך (מרקוס ז' יב), במיוחד אהבת לרעך (מתי ז' יב), שכן אהבת לרעך קשורה קשר בל יינתק עם אהבת ה' (יוחנן א' ג'). :14-22; ד':20) והוא מבוסס עליו (מתי ה':45). חטא חמור ולרוב לא מוכר גם בקרב משיחיים שנולדו מחדש הוא שהם כבר אוהבים מראש רק את עצמם ואת אלה (למשל מעגל משפחתי צר) שהם בטוחים שגם הם אהובים על ידם. אהבה לאלוהים (מתי ז':21; השוואה לוקס ו':46; מרקוס י':19) ולרעך חייבת להיות יעילה (מתי ה':21-25.38-47; 25:34-46). זֶה. תורתו של יהשוע מהדהדת את הוראת ברית משה והיהדות הקדומה, אם כי היא עזה יותר, שכן אהבת האויב אינה כל-כך מוכרת ליהדות.

   תורתו של יהשוע/ישוע על אהבת ה' היא גם לא רק אישית יותר מאשר ב-ברית מושה רבינו, אלא גם מוחלטת יותר, שכן איש אינו יכול לשרת שני אדונים (מתי ו' 24). לאהוב את אלוהים פירושו להיכנע לו לחלוטין, כלומר. לשרת אותו ללא מילואים, לדאוג אך ורק לעשות את רצונו (מתי ו':33; ז':21; מרקוס י':31), לשבור את כל מה שמפריע לשירות (מתי ה':29 .ואילך; י"ח:8), אפילו להיכנע לרדיפה. , לסבול בושה ואם זה רצונו של אלוהים, ללכת למוות בשם המשוח המשיח שלו (מתי ה':1-22). אהבה לאלוהים ולרעתו מהווה את הבסיס לתוכן הפנימי של החוק כולו (מתי י"ב:28-31). אם מישהו בעניין זה מסרב לעזור לאחיו החטא באמונה ומתעלם מחזרתו בתשובה, פירוש הדבר הוא שאינו מקפיד על מצוות אהבת רעתו ומאבד את אמונו של ה', למרות שהוא טוען לאהבת ה'. ואם יאמר המושיע: "כך בכל דבר, כמו שאתה רוצה שיעשו לך, עשה להם כן; כי זו התורה והנביאים" (מתי ז' 12), אז נוצרים רבים צריכים לחשוב על הבנתם את החוק ואת פסקי הדין שהם קובעים, האם הם תואמים את מצוות האהבה של הברית החדשה. על פי חוק המשיח, האהבה חייבת לחבק את כל האנשים ללא הבדל, כמו אהבת אלוהים, ש"מאיר את שמשו על הרעים ועל הטובים וממטיר על הצדיקים ועל העוולים" (מתי ה'). :45). כל מי שזקוק לחומר או רוחני הוא שכן (לוקס י':29-37). תלמידי ישוע חייבים לאהוב אפילו את האויב (מתי ה':44). לא די שלא להפגין כלפיו שנאה או לתמוך בו (ב' ספרים משה כ"ג, ד; משלי כ"ה, כא) ולסלוח (שיר כ"ז 30-28:7; השווה למת' ו' 14 וכו'). .; 18.22-35). עלינו להתפלל עבורו כדי שהוא יתרחק מהדרך הלא נכונה (מתי ה':44). מי שאוהב רק את משפחתו אינו שונה מחוטאים ואינו ראוי לשכר. לפיכך, ישוע דורש משהו חדש לגמרי, אהבה חסרת אנוכיות לחלוטין (לוקס ו' 32-35). האהבה האוניברסלית והריבונית הזו היא שהופכת את האדם למה שבן אלוהים צריך להיות, כמו אביו שבשמיים (מתי ה':44, ראה אפ' ה':1).

   לפיכך, המושיע מעמיד את אהבת השלום מעל חובות הדת (מתי ה', כ"ג), אהבת הרעך מעל הפולחן, אפילו מעל התפילה, אם היא אינה כוללת חבר או, קודם כל, אח שנקלע (מתי ט'): י"ג; י"ב:7; ראה עם הוס' ו:6; מתי י"ח:16 ואילך; יוחנן א' ב':9-11; יעקב ד':11). מי שמאמין בשקר על אחיו, מבלי להשתכנע בהיפך, ולהעבירו הלאה, חוטא בחטא חמור שלא ייסלח לו עד שישוב להתפייס עם אחיו ויעזור לאמת לנצח. עלינו להיות מוכנים תמיד לדיאלוג ופיוס, ואם מבקשים מאיתנו זאת, ועבודת אלוהים קשורה לכך, זה נשמע כמו צו, שכן מטרתו של השטן, על ידי חלוקת אחים, היא לשלוט בהם (divide et impera). המושיע מציב את האהבה אפילו מעל למצוות שמירת השבת (מרקוס ג' 1-6; לוקס י"ג 10-17). המאמינים ושבתאים שומרי חוק צריכים לכתוב זאת על המצח שלהם. ובכל זאת, מה שקובע עבור משיח ישוע הוא יכולתם של תלמידיו לסלוח, כדי לקבל בעצמם סליחה מהאב (מתי ו, י"ד; השוו למרקוס יא, כ"ה), ולא רק פעם אחת, אלא שוב ושוב. (מתי י"ח, 22; השווה ללוק י"ז:4). חוסר רוחניות וקירור אהבה ביחסים בינאישיים, כפי שנחזה לתקופת אחרית הימים שלנו, עליה כתבנו בתחילת מאמרנו, מתפשט בעוצמה כזו שמאמין אמיתי יכול להצטמרר.

   לפיכך, מה שחדש בתורתו של ישוע על אהבה הוא המוחלטות והאוניברסליות שלה, שכן המשמעות היא לא רק הגשמת התורה, אלא גם שהמושיע העלה את האהבה לדרגת החוק (יוחנן יג:34-35). לפיכך, מי שמפר חוק זה בכוונה חוטא ל"חוק המשיח" (השוו גם מט ז' 12; רומי יג 8; גל ה' 14).

   בנכס זה, אהבה היא סימן של משיחי אמיתי (יוחנן 13:35). יהשוע, שלא בא לשרת, אלא לשרת ולתת את חייו ככופר עבור כולם (מרקוס י' 45 פסקה לוקס כ"ב, 27), הוא ביטוי של אהבה מושלמת וחסרת עננים. במותו מרצון הוא הראה את ההוכחה הגבוהה ביותר לאהבה (יוחנן י':11; ט"ו:13; א' יוחנן ג':16). מידת אהבתו לאנשים צריכה לשמש מדד למשיחיים ביחסיהם זה לזה (יוחנן י"ג:34; ט"ו:12).

   מכיוון שלאורך תולדות הכנסייה ובמיוחד בתקופת אחרית הימים זה, למרבה הצער, כלל אינו מובן מאליו, לעולם אין די לספר לאנשים על תורתו של ישוע על אהבה, כי... אף אחד, אפילו לא נביאי התנ"כ, ​​העידו על אהבתו של אלוהים לאנשים בעוצמה כזו כמו משיח ישוע/יהשוע היקר והנערץ שלנו מיישם.

   אני חוזר ואומר: אהבת האב שבשמים אינה מוציאה מכלל אדם אדם (מתי ה' 45), היא משתרעת על כל צורכי ילדיו (מתי ו' 25-32). קודם כל, זה מתבטא ברחמיו האינסופיים של אלוהים (מתי 18:12 ואילך; לוקס 15:3; י':3-32). לפיכך, בפרק 6. לאפאסוס, השליח שעול/פאולוס ממליץ על ארסנל שלם של כלי נשק שאמור להגן עלינו מפני החצים הרעילים הנורים מרעידות האנשים הרעים. בהתבסס על ניסיוני האישי, אמליץ למשיחיים מאוכזבים תמיד להפנות את מבטם אל המושיע, ולא אל האנשים הסובבים אותם או אחים באמונה שמשנים את השקפת עולמם מיום ליום! המושיע עצמו חווה את אותו הדבר בסיפור עם יהודה וביום "ראשון של כפות התמרים", כאשר תושבי ירושלים קיבלו את פניו בשמחה נלהבת, ושבוע לאחר מכן הם צעקו: "צלוב אותו!" לא הטעויות של מוסדות הכנסייה במשך אלפיים שנה ולא התנהגותם של פסאודו-נוצרים או פסאודו-משיחיים כיום צריכים לגרום לנו לפקפק באותנטיות של אהבתו של אלוהים כפי שהתגלתה לנו באמצעות בנו יהשוע. אם התאכזבנו מאחינו כנ"ל, זה אמור ללמד אותנו לא לסמוך על עזרתם של אנשים, אלא ללכת בשמחה בדרך האמונה במושיענו.

ישועה דוחה את הלאומניות

האוניברסליות של אהבתו של ישוע מעידה גם על יציאה מהלאומניות הישראלית. ואף על פי שבחירת ישראל היא ללא תנאי, היא אינה בחזית (מעשי השליחים א, ו-ז). במבט ראשון, לא מדובר על בחירת ישראל, כי... זה מצמצם את אהבת אלוהים, המכוונת לכל בני-אנוש. ישוע מבין שהוא הבן האהוב היחיד של אלוהים (מתי ג' יז וי"ז, ה'), הנבחר (לוקס ט' 35), המושקע בסמכותו של אלוהים, שבאמצעות מעשיו - התחלת מלכות ה' מתגלה (מלכות JHWH, מתי יב:28) ובו בזמן אהבת אלוהים לכל בני-אדם (יוחנן ג' 16; יוחנן א' ד' 9; מרקוס י' 45), גם אם היום היהודים מאמינים שהוא עשה חרפה את עצמו עם מותו המהולל על הצלב. אבל אלוהים יסבול את התבוסה הנראית לעין בשם האוניברסליות של המעשה הקדוש, כי... לא מדובר רק בגאולה הבלעדית של עם ישראל, אלא של האנושות כולה. האוניברסליות הזו מסתכמת בטענתו של ישוע/יהשוע שכל אחד בוחר את עמדתו: בעדו או נגדו (מתי י"ב 30), ובשאיפה להגיע להחלטה ללכת סוף סוף אחרי ישוע/יהשוע ולאהוב אותו מעל הכל (מתי י' 37-39). משמעות הדבר היא שעם כל אהבתנו לישראל המתהווה, איננו יכולים לעצום את עינינו ליחסם של רוב היהודים למשיח של עצמם, שכן "ביחס לבשורה, הם אויבים למענכם", כפי שציין השליח שעול/פאולוס בצורה כה נחרצת בלרומ. 11.28, כל מי ששם דגש לא נכון הופך למפתה ולנביא שקר.

אהבה בהבנתו של השליח פאולוס

   לרומא. 5.8; 8.32 וטיט. 3:4 השליח מדגיש שאהבת אלוהים התגלתה באמצעות בנו, שסבל מוות עבור חוטאים. מותו מרצון של ישוע הוא מעשה של אהבת ה', ששלח את בנו בשביל זה, ולא רק זה. דרך ישוע גילה לנו הקב"ה את סודות מלכות השמים. הוא קיבל על עצמו להיות בשר כדי לחוות איתנו סבל ומוות. מעבר-לכך האלוהות לא יכולה לרדת עוד ליצירתה החלשה והתמותה הנקראת "בן-אדם". לפיכך, בן-אדם דורש לא רק את אהבת ה', אלא גם את אהבת בנו, אשר מתוך ענווה לקח על עצמו את הצלב (פיל' ב, ח). פאולוס אינו מבחין בין אהבת אלוהים לבין אהבת ישוע (רומי' ח' 27; ב' תס' ב' 16) ומדבר הן על רחמי אלוהים (רומי ג 24; ה' 15) והן על רחמי המשיח ( רומ' ה' .15; גל 1.6; קור' ב' 8.9). אלוהים, שהוא אלוהים של אהבה (ב' קור' י"ג, יא), מעניק את אהבתו למי שירצה (רומים ט' 11-16; מו א' כ"ה:22; הוס' ב':25; ב':1) , כך ש"אהובי" של אלוהים ו"הנקראים" על ידו, לפי המשמעות שתי האמירות הן מקבילות (רומים א, ז; קול' ג, יב) עבור אלה, ש"בחר בהם... בו לפני יסודו של העולם, כדי שנהיה קדושים וחסרי טומאה לפניו באהבה" (אפ' א' 4; ב' תס' ב' 13; השווה ל-1 תס א' 4).

   בכך שהוא נותן להם את רוח קודשו, אלוהים שופך אהבה בליבם (רומ' ה', ה'), כך שהם כבר הופכים לפיקדון הגאולה שלשמה הם נקראים (ב' קור' א' 22; ה': ה'; אפס'). 1:14). רוח, כלומר, הביטוי הקונקרטי של אהבתו של אלוהים - מקדם את תהליך ההיטהרות אצל ילד "אהוב" של אלוהים באמצעות חרטה והצדקה כתוצאה מסליחה (לקור' א' ו' 11; א' בתס' ב':13). זה מוביל לשינוי פנימי (טיטוס ג' ה') והופך אותו לבריאה חדשה (ב' קור' ה' יז; גל' ו' 15) ולבסוף לבן ויורש אלוהים (רומי' ח' 14-17; גל'). 4, 4-7). כשם שישראל של התנ"כ חטאו ולאחר שחזרו בתשובה, קיבלו הפטר מאלוהים, רק כדי לחטוא שוב ושוב, עבור משיחיים או הנוצרים אין ערובה שהם ישארו חפים מפשע עד סוף ימיהם, שכן יש להכיר בכך שמחשבות טמאות וטומאה הם חטאים. היוהרה הרוחנית של חלק מהנוצרים מבטיחה להם בטעות את חוסר החטא שלהם; הם אינם זקוקים עוד לתשובה יומיומית, מכיוון שאין הכרה בחטא. לנוצרים כאלה אין עוד חמלה על אחיהם ואחיותיהם באמונה שחטאו. הדבר מתואר גם בספר "פרושים אנו" מאת אריך לובן (שטוטגרט, 1971). הדוגמה של הפרושים של אז צריכה להוות גירוי ליותר מדי נוצרים כיום לבחון את צדקנות-עצמית של עצמם ואת ההשלכות שלה, כגון יהירות ורדיפה אחר תגמולים. הספר עוסק בחטאיהם של אלה הרואים עצמם "מאמינים". ספר זה אינו מיועד לקוראים. כמה קשה יהיה לעשירים ובעיקר לעשירים ברוחם להיכנס למלכות השמים! למרבה המזל, ישוע הוסיף: "גם אם אנשים מחשיבים משהו בלתי אפשרי, עם אלוהים הכל אפשרי!" אבל כל זה יתאפשר רק כשנהיה "עשירים", במילים אחרות: "אנחנו אדוקים", אנו מודים בחטאינו, שונאים אותם ולומדים לחדש קשרים עם אחים/אחיות באמונה, אותם הדרנו באכזריות מ"אמונתנו", ” מדרג, כמו פעם הם טיפלו במצורעים. אדם יכול להיות יהודי/משיחי נוצרי או מאמין כלשהו , אבל נטל הגנים שלו, כמו קוצר רוח, יהירות בחשיבותו שלו, התנהגות אימפולסיבית ואהבת כסף, נשאר איתו. הוא צריך להתגבר על זה כל יום. אבל המצב עם דעת עצמי - בשורות המאמינים, הוא גרוע. כדי לממש את הקשר הזה, נוצרים בודדים חייבים ליפול תחילה.

התנגשות עם הבשר

השליח פאולוס משקף גם את הבעיה שלעיל. בעניין זה הוא כותב במכתב לרומא. 7.14-25:

   "כי אנחנו יודעים שהתורה היא רוחנית, אבל אני גשמי, נמכר בחטא. כי אני לא מבין מה אני עושה; כי אני לא עושה מה שאני רוצה, אבל מה שאני שונא - אני עושה. אם אני עושה מה שאני לא רוצה, אז אני מסכים עם החוק שזה טוב. לכן, זה כבר לא אני שעושה את זה, אלא החטא שחי בי. כִּי יוֹדַעְתִּי, שֶׁאֵין טוֹב חַי בִּי, דהיינו, בבשרי; כי הרצון לטוב הוא בי, אבל אני לא מוצא אותו לעשות את זה. אני לא עושה את הטוב שאני רוצה, אבל אני עושה את הרע שאני לא רוצה. אם אני עושה מה שאני לא רוצה, זה כבר לא אני שעושה את זה, אלא החטא החי בי. כך אני מוצא את החוק שכאשר אני רוצה לעשות טוב, הרע נוכח לי. כי לפי האדם הפנימי אני מתענג בתורת אלוהים; אבל באברי אני רואה חוק אחר, נלחם נגד חוק מוחי ושואב אותי בחוק החטא שבאיברי. מסכן אני! מי יציל אותי מגוף המוות הזה? אני מודה לאלוהים שלי בהישוע המשיח אדוננו. לכן ובכן אותו אחד אני משרת את תורת ה' בשכלי, אבל עם בשרי את תורת החטא".

   וידוי כנה זה של השליח שעול/פאולוס אינו אופייני, למרבה הצער, לרוב הנוצרים, שביניהם נושאי המיניות והאשמה האישית הם טאבו. כל מי שיודה באשמתו יידחה מיד, יבוז ויהפוך לנושא לרכילות מרושעת. לא הייתי מאחל שאף מאמין ייפול לציפורניים של "מאמינים" נרקיסיסטים ומלאים בצדקנות-עצמית. פאולוס מכיר בכך שאנו יצורים עניים, בני תמותה וחוטאים בגלל בשרנו, בסופו של דבר לא מסוגלים לחשוב ולהתנהג כמו אלוהים. אם אקח ברצינות את האהבה הרוחנית (אגפה) של אלוהים, מה יהיה איתי? שכן התודעה של כל האנשים, ללא יוצא מן הכלל, מותנית ב"בשר" ובכך כולנו "תחת החטא". איך אני, יצור גשמי ועבד של חטא, יכול לקיים את חוק אלוהים, המחייב גם "אהבה"? הקונפליקט בין ההבנה האלוהית של אהבה לבין האדם הגשמי נקבע מראש, שכן אימפולסיביות (ליבידו) ותלות ב"אני" של האדם יוצרות פער בלתי עביר בהשגת "במשיח" האידיאלי שאליו אנו שואפים.

   שעול כותב על בעיה זו בשמו, כי היא רלוונטית גם עבורו. הוא אינו מרחף בהילה של צדקנות-עצמית ויהירותו הרוחנית, כי... בעיה מהותית זו נוגעת לו ישירות. שעול עצמו אומר שהוא שונא את הרוע ובכל זאת עושה את זה. הוא קורא: "מסכן אני! מי יציל אותי מגוף המוות הזה?

   אפשר לחשוב שאם הרצון הטוב תמיד נכשל, אז זה חוסר מזל, לא תקלה. שעול גם לא מתכוון להצלחה או כישלון, הצלחה או כישלון של כוונותינו. זה מצביע על קרע מטריד בחיינו. שכן איננו פשוט יצורים הפונים פנימה, שואפים לאידיאל ובעלי השקפות אצילות. אנו נמצאים יום יום בפעולה, המהווה את ה"חיים" שלנו ככאלה, ומדי פעם אנו נכשלים עקב כישלונותינו. היו תנועות רבות של התחדשות והתעוררות בהיסטוריה שהאמינו בהתלהבות ובכנות שהן מגלמות את ה"טוב", וכתוצאה מכך, בנסיבות טרגיות, הובס רוע אינסופי שאף אחד לא "רצה". הצהרותיו של שעול/פאולוס חושפות את מה שרדום בכל אדם, דהיינו את הטבע החוטא הטבעי שלו, שבשבילו מת ישוע המשיח על הצלב!! אילו היינו בעצמנו קדושים, אזי מעשה קודשו לא היה נדרש. אבל המושיע מת בדיוק בשביל הטבע החוטא שלנו.  

   מספר אינספור של נוצרים הם צבועים ובעלי מוסר, שאומרים לעצמם בטעות שהם טובים מאחרים, נוצרים טהורים. גברים פגיעים יותר מנשים, כי... הם רגישים יותר לאינסטינקט המיני. כמובן, "חוק הנפש" חי בתוכי, כלומר. מה שהפילוסוף קאנט כינה "החוק המוסרי שבתוכי". לכן אני מסכים עם החוק הזה, מתוך הבנה שהוא נכון, ו"לפי האדם הפנימי אני נהנה מהחוק". אבל כאן, בגלל נסיבות מסוימות, רצוני הטוב לא רק נכשל, "אלא אני רואה באבריי חוק אחר, הלוחם נגד חוק מוחי העושה אותי אסיר בחוק החטא שבאיבריי".

   'בונהופר' מבחין בין חטאים לחולשה (רומים ז, 14-24), כיוון בגלל המיניות שלנו, אנחנו לא קדושים בעצמנו ונתונים למה שנקרא "חטאים חזקים" כמו שאפתנות, אהבת כסף, התנשאות רוחנית ותאוות כוח. 'זיגמונד פרוייד' אפיין את האינסטינקטים הללו כ"יצורים מיתיים, מפוארים בחוסר הוודאות שלהם"; לדעתו, התיאור שלהם הוא לא יותר מ"המיתולוגיה שלנו, כביכול". אבל במקביל, פרוייד הבטיח שבעבודתו הפסיכואנליטיקאי "אי אפשר להסיח את דעתו מהם לרגע". תשומת לב מתמדת זו לקיומם והשפעתם של האינסטינקטים על ההתנהגות האנושית מעניקה לעבודתו ודרך החשיבה של הפסיכואנליטיקאי אופי מיוחד, שמצילי נפש דתיים כלשהם חושבים שאפשר להתעלם ממנו. תהליך ההדחקה הופך קטלני, קודם כל, עבור המאמינים שהוא השפיע עליהם וסובלים, כי... הם אינם יכולים למצוא גואלים מבינים של הנשמה, או, בשל התקררות האהבה, הם מוצאים את עצמם פשוט מגורשים מהקהילות. קהילות כאלה מגעילות וזרות לתורתו של ישוע על אהבה, לא משנה כמה ידברו על ישוע ומדמיינים שיום אחד יקבלו חיי נצח!

   בזמנו, 'זיגמונד פרויד' היה גם נושא למחלוקת מיוחדת בקרב עמיתיו המדעיים, משום שהוא דיבר על דברים "שלא נהוג לדבר עליהם", והשאיר אותם להמשיך לשוטט בביצה של החברה האנושית. שכן מקורות האינסטינקטים נמצאים בתחומים הביולוגיים והסומטיים - מה ששעול/פאולוס, בשאיפתו לחירות, כינה כ"חוק החטא" בבשרנו ובאמצעותו. אנחנו מדברים על נגזרות של ה"טבע" הגשמי שלנו, שבתחילה שוכנים בחלל של הלא מודע המקורב אליהם, ומנסים משם לקבל גישה לחשיבה ולפעולות מודעית - של תודעה גבוהה יותר. "הקונפליקט הפנימי הזה", המתואר גם על ידי פאולוס, שעל פרט והאנליטיקאי לעבוד עליו, הוא בהתאם לסתירה בין רצונות והאינסטינקטים לבין מטרות הצד המוסרי, האסתטי והחברתי של האישיות המכוונים נגדם. אלה שברצונם לשפוט, מוצאים רק מילים ציניות ואירוניות לאדם שנקלע, הם לא רק בורים, אלא גם סכיזופרניים הדוחים את הדואליות -הכפילות של טבע האדמי שלהם ומתעלמים מהסכנות שהם עצמם עלולים להתמודד בקרוב מאוד.

   ניסיונותיו של 'פרויד' לאורך חייו ליצור בגישושים את דוקטרינת האינסטינקטים שלו לקחו אותו הרבה יותר רחוק מקודמיו. את האינסטינקטים האינדיבידואליים המתוארים על ידי מחברים אחרים, כגון התעלות עצמית, חיקוי, משחק, חברותיות, מיניות וכו', הוא ראה חשוב מכדי להמשיך ולהתעלם מהם, שכן הם חושפים את טבעה של נפש האדם, המושפעת מאוד על ידי "הטבע האנושי" שלנו. האינסטינקט אינו פועל ככוח מניע פתאומי, הוא כוח מתמיד שחי בתוכנו, כפי ששעול ניסה להסביר לנו במילותיו שלו. ומכיוון שהכוח הזה תוקף אותנו לא מבחוץ, אלא מבפנים, שום מעוף לא יכול להגן עלינו מפניו. רק סיפוק יכול בסופו של דבר לעצור את ההתקפה שלו. בהתחלה שעול/פאולוס התעצבן על כך, אבל אז הוא הכפיף את זה ל"חוק החטא" על בשרנו. כי הטבע האנושי בנוי בצורה כזו שהוא מוריד את כל הגירויים החיצוניים לרמה הנמוכה ביותר, ואנחנו מנסים להתגבר עליהם עם הדתיות שלנו. האידיאל יהיה להרחיק את עצמך מהמגרים כלל, אחרת הם יפעלו בעקביות בלתי נמנעת! עם זאת, אנו נשלחים לעולם להיות אור ומלח, לשנות אותו במובן התורה המשיחית, ולכן יהיה זה לא מועיל לפרוש למגדל שנהב, להתחבא מהעולם מתוך פחד מפיתויים שונים של אחרית הימים . הידע שלנו מתרחב רק אם אנחנו בין שכנינו. פרויד אפילו האמין שהאינסטינקטים שלנו, כמו סקרנות, למשל, הם מנוע ההתקדמות הממשי שהביא את מערכת העצבים שלנו בעלת יכולת אינסופית לרמת ההתפתחות הנוכחית שלה. ולמרות זאת, כולנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, כביכול, קורבנות של הציוד הביולוגי שלנו וכפופים לעקרון החושניות, שמחליט אם אנחנו שמחים או לא. עקרון זה מתייחס לאינסטינקטים המולדים של האדם, כמו גם לאינסטינקט של רבייה ושימור עצמי.

פרויד מגיע למסקנה שהווייתנו נקבעת על ידי שני אינסטינקטים מולדים: מיני ושימור עצמי. האינסטינקטים הללו מושתלים בנו על ידי אלוהים בשם שימור הגזע. למי שמותקף יש ברירה: לברוח או לתת התנגדות פיזית לתוקף (התנגדות כפויה). הצורך בעזרה מתעורר במקום בו נעשה ניסיון, בעזרת מאמצים פיזיים, לשחרר אדם ממצב הדורש התנגדות כפויה. ואם במקרה זה נמנעת עזרה מהשכן, החוק מעניש מעשה כזה (תוצר של אהבה לרעך). ומכיוון שאהבה לרעך היא לעתים קרובות זרע נדיר, המחוקק נאלץ להטיל חובה זו על האזרח באמצעות החוק.  

   הדיכוי וההדחקה המתמידים של אינסטינקטים "טבעיים" כאלה עלולים להוביל לפסיכונוירוזות ובפרט ל"נוירוזות ההעברה" השייכות לקבוצה הנחקרת (היסטריה, נוירוזות כתוצאה מאלימות), שפרויד עשה לעצמו מושא למחקר. והגיעו למסקנה שהקונפליקט בין הדרישה למיניות לבין העצמי טמון בשורשה של כל התמכרות. פסיכונוירוזות נרקיסיסטיות כמו סכיזופרניה הן גם השלכות.

   בקטע שאנו דנים בו מהמכתב לרומאים, פאולוס משתמש בסגנון בכייני, למרות שהצהרותיו נוגעות לכולנו. מי שמכחיש זאת הוא טיפש, שחי באשליות, שבסופו של דבר יתמוטט. רק המאמין שלמד לעומק את נושא הסכנות הפוטנציאליות מודע לסכנות המאיימות על מצב הנפש. כי אף אחד לא יכול להתווכח על תוכנו של התנ"ך בלי לקרוא אותו. לא, הביולוגיה מלמדת אותנו שאי אפשר להשוות בין מיניות לתפקודים אחרים של הפרט, כי נטיותיה אינן מוגבלות לפרט, מטרתן היא ייצור של אינדיבידואלים חדשים. הָהֵן. את המשך המשפחה שכבר הזכרנו. יתרה מכך, היא מראה מה מעצבן את שעול/פאולוס בעצמו, שיש שני מושגים של מערכות יחסים במסגרת "אני" אחד: מצד אחד, זוהי דתיות, ומצד שני, מיניות, המתקיימות זה עם זה באופן שווה. אחד מהם הוא המקום בו הפרט ממלא את התפקיד המרכזי והמיניות היא אחת מפעילויותיו, וסיפוקה הוא אחד מצרכיו.

   אין לי כוונה לנתח את מגוון ההתנהגות האנושית על סמך אינסטינקטים, גם אם יש בכך צורך, כי... המאמינים בורחים לנושאים כאלה, מבלי לחשוב על העובדה שידע על החומר הזה יכול מאוד לעזור לאדם בצרות. אבל איזה מאמין מנסה להבין את שכנו בכך שהוא הופך את הסבל האישי שלו לשלו? כאשר אנו מדברים על התקררות האהבה, עלינו לזכור שתסביך זה כולל גם חמלה כלפי אח המאמין במצוות. כל מי שאוהב רק את משפחתו, מבלי לדאוג לאנשים אחרים שאיתם יש לו עשרות שנים של מערכות יחסים, פסל את עצמו כמאמין משיחי. למעשה, אגואיסט-אנוכי כזה לא יכול להיות מאושר ולא יתברך מאלוהים! מחלות נפש רבות בקרב נוצרים ובמיוחד בחוגים כריזמטיים מעידות על איך אנשים מתרחקים ממציאות המהות האנושית שלהם, ומסתיימים בנוירוזה. שבריריותה של נפש האדם באה לידי ביטוי גם בהפיכת האינסטינקט להיפוכו (החומרי), כפי שאהבה הופכת לשנאה. מכיוון ששתי הסיבות - הערכים הללו מקיימות לעתים קרובות אינטראקציה בו-זמנית באותו אובייקט, דו-קיום זה הוא הדוגמה החשובה ביותר לאמביוולנטיות של רגשות. אז לפני שנה הזהרתי באמונה את אחי בן הרב שנים על הסכנה של הפיכת אהבת האחים שלו לעוינות, מה שקרה בפועל, והוא, מאמין, שמצא את עצמו בכוח השטן, החל להרוס את עבודתו של אדוני. כמה מאמינים קינאו בהצלחתם של אחרים בתחום עבודת האדון, ובכך הפכו לאויבי של עדות משיחית כלל. אחרי הכל, אף אחד לא "מכריח" אותנו לקנא. הקנאה באה מעצמנו. כמה פעמים אמרתי: "«tue res agitur»" (אנחנו מדברים על העסק שלך). ועדיין, נוצרים - נציגי העמים ודתות האחרים - מראים מעט מדי כבוד לשירות העדות המסוכן שאנו, כפי שניתן לראות מהמסמכים, עורכים בישראל כבר עשרות שנים.

   לאהבה המדוברת אין התנגדות אחת, אלא שלוש: בנוסף לאהבה – לשנוא, יש גם לאהוב – להיות נאהב, ומלבד זאת מתנגדים לאהבה ולשנאה הרגשה של אדישות או אחרת אי איכפתיות. לא רק שפאולוס מגן על עצמו מפני אינסטינקטים מרגיזים, אלא גם משיחיים ונוצרים ישרים וטובים מנסים, באמונתם במושיע, לשפר את המגרים החיצוניים באמצעות מעשייהם הדתיים. אבל זה לא תמיד אפשרי, כי... השטן, כידוע, אינו ישן ואינו מוותר על הניסיון להוביל את המושיע עצמו לפיתוי. עצמיותו של פאולוס עצמו, ממש בתחילת חיי הנפש והעבודה הדתית, מושפעת מאינסטינקטים שחלקית בלתי אפשרי לספק. אבל זהו גם חטא, שבדרך כלל ממעיטים בהערכת סכנתו ולא מודים בפני ה'. לפי הגידול במחלות הפסיכוסומטיות, הכוללות כנראה גם סרטן, כמחלה של מערכת חיסונית מוחלשת, ניתן לשפוט עד כמה קשים חייו של אדם עם חולשותיו - גם המיניות. אדם רגיל שונא, דוחה, רודף במטרה להשמיד את כל החפצים שהפכו עבורו מקור לרגשות סלידה, ללא קשר אם הם מקור לשלילת סיפוק מיני או סיפוק צרכיו לשימור הגזע. . כן, ניתן לטעון שדוגמאות למערכות יחסים מלאות שנאה אינן מקורן בחיי המין, אלא במאבקו של ה"אני" על שימורו והגדרתו העצמית. ולמרבה הפלא, שנאה כיחס לחפץ עתיקה מאהבה. היא תוצר של הדחייה הראשונית של ה"אני" הנרקיסיסטי שלה על ידי העולם החיצוני המעצבן. הדוגמה של 'קין' ו-'הבל' מראה בבירור עד כמה יכולה להתפתח ההיסטוריה של הופעתם והתפתחותם של מערכות יחסים סותרות, כיצד הם יכולים להפוך לשנאה. סירובו של אלוהים לקבל את קורבן 'קין' עשה את קורבנו של 'הבל'. שנאה עמוקה זו הפכה למניע לרצח הראשון. ניתן לומר, וזה נפוץ, שאם יחסי אהבה בין אחים/אחיות או אחרים מתנתקים באופן חד-צדדי, זה הופך לעתים קרובות לשנאה, אלא אם כן השליטה העצמית בהשראת רוח ה' מראה לנו את האבסורד של החשיבה והפעולות שלנו. בהתבסס על האמור לעיל, אני יכול לציין מניסיוני שלי שהרבה נוצרים או משיחיים חושבים ומתנהגים בצורה אוטרקטית מדי (באופן עצמאי), בלי לשמוע את מצוות האהבה של ישוע, ראה יוחנן. 13.34-35, כלומר. מבלי להכפיף את מחשבותיך ומעשיך הגשמיים למצוות אהבת אדונך.  

   פאולוס אומר: "נמכר תחת החטא", כי בי, כלומר המהות הטבעית של ה"אני" הכלוא שלי, זה לא טוב שחי, אבל החטא שולט. אבל נסיבות אלו אינן הצדקה או הקלה לאדם, זו אסונו הבלתי נסבל, שהרי אנו משועבדים על בשרנו. והעבדות הזאת יושבת מאוד עמוק, כי אנחנו פועלים בניגוד לרצוננו לא בכפייה חיצונית, שבעצם שנוא עלינו, אלא כביכול, אנחנו מכריחים את עצמנו, בכפוף לחוקי הטבע, לעשות באופן חופשי לחלוטין מה שמנוגד לאמונות הדת שלנו.

   שעול/פעולוס אינו תיאורטיקן, הוא חושף עובדות, שהאמת העמוקה שלהן מאומתת על ידי חייו ומהותו שלו. כל מאמין בבורא העולם מחויב למדוד את עצמו מול הסטנדרט הבלתי ניתן לטעות זה, ואז הוא יגיע לאותה מסקנה כמו השליח הגדול. חמוש בידע זה ובניסיונו שלו, שעול /פאולוס/ פול מודה: "אדם אומלל שאני! מי יציל אותי מגוף המוות הזה?

   שום צינור של שלום וחופש לא יכול לעזור לנו כשאנחנו חושבים בייאוש על מכירת המהות שלנו לחטא! בהקשר זה נכבלו גם כל גיבורי החירות. לכן, האמירה של פאולוס נשמעת תמציתית מאוד, שם הוא מודה:

   "לכן גם אני משרת את תורת ה' בשכלי, אבל בבשרי את תורת החטא".

   בכך שמדבר על «autos ego» ( אני עצמי ), פאולוס מכיר בכך את הטבע החוטא שלו. כל מאמין בבורא העולם , תוך שמציב את עצמו מול עולם, חייב להיות בעל כנות להכיר בכך שהוא מוכשר להיות חוטא ותו לא. ענווה זו אינה אופיינית למאמינים רבים שחושבים כמו פרושים ופועלים כמחנכים, בעוד שבפנים שלהם מלא ברוחות רעות, כי הם מרמים את עצמם! רק הניצול אמיתי בהמשיח - יכול למצוא את האומץ לעשות ווידוי שכזה, שבנסיבות רגילות אדם מנסה להסתיר כבלתי נסבל ובלתי תואם עם « מעמדו הרוחני הגבוה ». רק מאמין ישר שבצרות יכול להבין את מלוא העומק של המעשה הקדוש של גואלו המשיחי. אני אישית מצטרף למילים המנחמות:

   « אני מודה לאלוהיי בישוע המשיח אדוננו , שגאל אותנו מגוף המוות הזה », ולמעשה העמיס על עצמנו את חטאינו. כשם שאין עוד יהודים העומדים בצד השני של החוק הנדון כאן, כך אין מאמינים אחרים העומדים מעל התבנית הזו שממנה סבל אפילו פאולוס. אכן, האדם-הישן שבנו חייב להיצלב ולהקבר עם המשיח. ובכל זאת לא ניתן לנו לזרוק את בגדי הבשר, למרות שברומא. 8:2 אנו קוראים: "כי תורת רוח החיים במשיח ישוע שחררה אותי מתורת החטא והמוות".

   אם זה היה כל כך פשוט, הרי החימוש המלא מהמכתב לאפסיים, ח. 6 היה יוצא אז מיותר לנו. לכן אנחנו מגיעים למסקנה שדרך האמונה היא דרך המאבק, שמתחילה תמיד בעצמנו.

©  זכויות יוצרים מר קלאוס משה פוילץ

© ZeLem - "צ.ל.מ","המכון לחקר עם עולם",  קלאוס משה פולץ COPYRIGHT ©